אודות
מאמרים
"כבשה שחורה בעדר"
"היום אני מבינה שאני יצרתי לנועם בעצמי את התיוג הנוראי הזה – "כבשה שחורה". אני בעצמי הפכתי אותו לשונה, לחלש, לנודניק… כיום, כשאני רואה את האחים שלו וגם את הילדים מהכיתה מתייחסים אליו כאל "כבשה שחורה" ומזלזלים בו, מתנערים ממנו, מציקים לו… אני צופה בזה מהצד ופשוט נחרדת."
את המשפט הזה שמעתי מיפעת (שם בדוי), אמא ל- 3 ילדים כאשר במשפחה שלהם, נועם, הילד האמצעי (המרכזי) בן ה- 10.5, הוא "הכבשה השחורה".
אצל הרבה מאוד משפחות אפשר למצוא "כבשה שחורה". הביטוי ההתנהגותי של האחרים אל מול אותו ילד שתויג ככזה, יהיה בכך שכמעט תמיד האצבע המאשימה תופנה אליו. ינדו אותו, יתעמרו בו, יתנערו ממנו ויציקו לו. ילד זה יכול להיות כל אחד בבית: אחד הילדים או אפילו אחד ההורים (זה קורה במצבים בהם יש ריחוק וניכור בין שני ההורים ואז ייתכן מצב בו אחד ההורים מגייס את הילדים ומסית אותם כנגד ההורה השני). במאמר הזה אתייחס לתחושת חוסר השייכות הגדולה אותה חווה הילד, מה שגורם לו להיות "הכבשה השחורה").
מה מרגיש הילד שנתפש כ"כבשה שחורה"?
הדבר העיקרי שיחווה הילד הוא תחושה של חוסר שייכות. הילד שתויג כ"כבשה השחורה" יחווה המון ביקורת, שיפוט וזלזול. הוא יחווה עצמו ככישלון, ירגיש מקופח מאוד, הוא אף פעם לא ירגיש שהוא מספיק טוב (ולא משנה מה יעשה…). הביקורת היא תמיד הרסנית ומזיקה. הביקורת יוצרת קור, ריחוק, השפלה וכאב ואת הילד שהוא גם כך ה"כבשה שחורה" בבית, הביקורת תשאב עוד יותר אל מעמקי המצולות ותנציח את מה שחושבים עליו ואת מה שהוא כבר יודע על עצמו. ילד כזה, כמנגנון הגנה, עלול לשכנע את עצמו שהוא כנראה ראוי לקבל יחס רע שכזה ולכן, כאשר היחס הזה מגיע (בבית, בביה"ס), הוא יאמר לעצמו שזה "מגיע לי". בנוסף, ילד שכך קם בבוקר ואלו התחושות שהוא מרגיש, מה הסיכוי שהוא יגיע עם חיוך, הנאה, ביטחון, ותחושת ערך לביה"ס? החוויה הסופית שהוא ירגיש היא חוויה של ניכור. ורק שתבינו, אותה "כבשה שחורה" היא בדיוק הילד שזקוק להכי הרבה מגע, יחס ואהבה. לרוב אותן "כבשים שחורות" הם ילדים מאוד רגישים, פגיעים, שאינם מאמינים בעצמם… בעלי דימוי עצמי וביטחון עצמי מאוד נמוכים. הם אינם חווים תחושת ערך ואינם מרגישים שייכים.
כך נראה הדפוס (הרסני) שמוביל ילד שאינו מרגיש שייך, להיות "כבשה שחורה" –
הילד מרגיש שאינו שייך. "כבשה שחורה".
לכן, יש התנהגות מפריעה כמו: מאבקי כוח, נדנודים, התקפי זעם.
ההורה מתייחס להתנהגות המפריעה עצמה וכועס, מעניש.
הילד מקבל תשומת לב שלילית.
הילד ממשיך להרגיש "כבשה שחורה".
הסבר קצר –
ילד שלא מרגיש שייך ומרגיש חריג ("כבשה שחורה") ירצה, לפני שייפול למעמקי הייאוש, להרגיש שייך בכל מחיר. ולכן, נולדת ההתנהגות המפריעה שאתו ילד אימץ שלא במודע. כאשר הילד מפריע ההורה לא עוצר לחשוב מה גרם לילד להפריע ולהרגיש שאינו שייך. ההורה מתייחס מיידית להפרעה עצמה. ואז, הילד שקיבל תשומת לב (גם אם שלילית), מבין שזו דרכו להשיגה ולכן, ימשיך להפריע. וכך, "מזל טוב"! נולדה לה עוד "כבשה שחורה" ובמקביל, אצלכם במשפחה מתחיל לו תהליך של הרס היחסים.
אז איך ניתן להחזיר ילד שתויג כ"כבשה שחורה" לחיק המשפחה?
הנה 3 דברים עיקריים הנדרשים לשם התחלה והם אמורים לייצר במשפחה שלכם, יחד עם תקשורת טובה, גבולות ברורים, סמכות הורית ועוד, אווירה ויחסים מאוד טובים –
קבלה – לקבל כל ילד באשר הוא, על סך תכונותיו והתנהגותו. קבלה ללא תנאים. ללא שיפוט וביקורת (לתת לו הרגשה שמי שהוא זה טוב לכם. שאתם אוהבים אותו ושהוא חשוב לכם בדיוק כפי שהוא. לתת לו יחס שווה כמו ליתר האחים. גם אם קשה להבין אותו וגם אם משהו שהוא עושה משגע אתכם… קבלו אותו ואמצו אותו אליכם. תעבירו לו את המסר שהאושר בא מלהיות נאמן לעצמו. תעזרו לו להכיר את צרכיו ואת רצונותיו, ושירגיש נוח עם זה שהוא מראש מרגיש אולי קצת שונה.
עידוד – להתחיל לראות את אותו ילד כאדם שלם. הוא לא רק מנדנד, מציק, תלותי ובכיין. הוא גם עוזר כשמבקשים, מסדר את החדר, מספר בדיחות, מצחיק… ועוד. כשתתחילו לעודד אותו על סמך הטוב שבו, הוא יתחיל להרגיש שאתם רואים אותו וזה יהיה מאוד משמעותי עבורו.
כבוד הדדי – זהו מצב שבו יש יחס מכבד כלפי עצמכם וכלפי האחר, ללא קשר במה האחר חושב ומרגיש. לכבד את האחר למרות ועל אף השונות שבו. לראות בשוני הזה גוון מעניין לחיים ומשהו שמעשיר את חיי המשפחה. לא כולם במשפחה צריכים להיות בנויים ולתפקד באופן זהה.
לסיום –
כדאי להשאיר את הכבשים השחורות לרעות עשב בחיק הטבע. בחיק משפחתכם כולם צריכים להרגיש שייכים, מוערכים ומשמעותיים. בהנחה שמטרתכם היא יחסים טובים ומכבדים אצלכם בבית, תלמדו בעצמכם ואז גם תלמדו את ילדכם, לתקשר בצורה מכבדת ומעצימה. תאפשרו לעצמכם בבית להכיר טוב יותר אחד את השני ולאהוב כל אחד בזכות מי שהוא (על חולשותיו ועוצמותיו). באופן הזה, לא תהיינה אצלכם "כבשים שחורות" וכל אחד בבית יוכל להרגיש שיש לו מקום, ערך ומשמעות. כל אחד יוכל להרגיש שייך.
• • •
"קשה לי, קשה לו. להיות הורה לילד עם הפרעת קשב וריכוז"
לפעמים, בלילה מאוחר, כשיש איזה רגע נדיר של שקט, אני מנסה לבנות מציאות חיובית על גל ורועי (ילדיה בני ה- 8 ו- 12 של אפרת, שניהם מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז). קוראים לי לביה"ס כשיש צרות והם מפריעים באופן שוטף לשיעור. קוראים לי כשהם נכשלים ולא מצליחים לעקוב אחר המתרחש בכיתה, דבר שמייצר הפרעות שלהם לשאר הילדים. קורה ששכן דופק לי בדלת כשיש בעיה כלשהי שקשורה לילד שלי, כמו צרחות או מכות שהוא מעורב בהם… אלו הפידבקים שיש לי עליהם. ואז כשיש לי כמה דק' של שקט אני אוספת את עצמי בכוח לחשוב על מה שיש ושנפלא. אחרת מזמן הייתי משתגעת… "
כמו לאפרת, הרבה מהחוויות שלנו כהורים אנחנו חווים באמצעות פידבקים חיוביים שאנחנו מקבלים מהסביבה על ילדינו. הורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז זוכים לקבל פחות פידבקים, אם בכלל. מאגר החוויות החיוביות שלהם בנוגע לילדם אינו גבוה, שלא לומר: נמוך.
הילד שלכם הוא הרבה יותר משחור או לבן – הוא קשת של צבעים
הסביבה החיצונית לנו רואה רק את התוצאה. את ההתנהגות של ילדינו. את מה שהוא עושה, הציונים שהוא משיג, את המכות שהוא נותן ואת כל יתר הדברים שנראים מבחוץ. לכן, יוצא מצב כואב מאוד שבו ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ובכלל לקויות כאלה ואחרות, נשפטים לרוב רק על סמך התנהגותם החיצונית. פועל יוצא מכך הוא שהמידע החיצוני שלהם לגבי עצמם, לרוב יהיה שלילי. התפקיד שלכם, כהורים, להיות מהצד השני ולעבוד קשה בלראות מעבר להתנהגות החיצונית, למשל: את זה שילדכם אוהב לעזור, אוהב לבשל, אוהב לשחק טניס/כדורגל, אוהב ללמוד מקצוע מסוים (גם אם רק אחד ובאופן חלקי) וכו'. לילד שלכם יש קשת של גוונים. החברה, לרוב, תראה את השחור או את הלבן. אתם שם כדי לראות את שלל גווניו.
צניחה חופשית לבור עמוק
הילד מפגין מולכם את קשייו. קשיים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי בהצקות שלו, בנדנוד והפרעה או בכל דבר אחר שהוא עושה כדי למשוך קצת תשומת לב. הרבה פעמים להורים אין כוח, משאבים, עוצמות או סתם זמן לעצור הכול ולהיות קשובים, מכילים ואמפאטיים לילד. לעיתים ההורה כן רוצה לעשות שינוי אך הוא אינו יודע כיצד לנהוג אחרת. כך יוצא מצב שאותו הורה נשטף בזרם החיים ולא מנהל את המצב אלא נהפוך הוא – מסלים אותו. הוא יכול להתחיל לצעוק, לאיים ו/או להטיף לילד. מה שהילד יחוש מכך הוא דבר אחד: אני לא מחונך, אני חצוף, מפריע ובעיקר, אני לא אהוב ולא שייך. כל אלו, כמובן, לא עוזרים לילד אלא מורידים אותו מהר יותר ועמוק יותר לתחתית. בדיוק למקום בו אתם לא רוצים שיהיה.
מפליגים אל עבר האופק
לילדים הללו החוויה של הקושי והכישלון בונה את הדימוי העצמי שלהם ולכן הוא נבנה על בסיס חוויות שליליות וכישלונות וכך, גם הם וגם הסביבה מכירה אותם. הדבר מוכפל ומועצם כאשר בבית יש ריבים, מכות, צעקות בין אח שיש לו לקות כלשהי לבן אחיו או אחותו. לרוב, ההורים יטו לטובת האח או האחות וזה, כאמור, מוריד את הביטחון העצמי ותחושת הערך של אותו ילד, תוך יצירת תחושה של אשמה ו/או עלבון כל כך גדול, מה שיכול להוביל לניתוק והימנעות מאחרים ולעיתים אף לדיכאון. כלל הרגשות האלו עלול להשיג את מה שאתם כל כך רוצים למנוע: תוקפנות ואגרסיביות גדולה יותר. הדבר הזה גורם לילדים אלו לצאת בכל יום מחדש לקרב. למלחמה. ובמלחמה, כמו במלחמה, יש פגיעות, כאבים וצלקות. כל אלו מרחיקים את הילד מלהרגיש חלק מהחברה ומונעים ממנו להרגיש שייך. התסכול שהילד חי בו הוא עצום ואינו נגמר, ללא אופק חיובי. והילד הזה זקוק לכם להאיר את דרכו. לתת לו אופק ולהאמין שהוא יכול ומסוגל להגיע לשם.
פיתוח "מודעות הורית" משופרת
תפקיד ההורים, עוד לפני שניגשים לעזור לילד, הוא להבין ולהיות מודעים למצב. לשמש עבור ילדכם מתווכים לסיטואציה, מה שיאפשר לילד שלכם להרגיש שאתם איתו, תומכים בו וממקום שקט ורגוע מסבירים לו.
אז כיצד לעשות זאת
הסבר מילולי – תמללו לילדכם את התנהגותו. הילד שלכם לרוב, לא רוצה להתנהג באופן שמזיק ומרע לאחר. הוא פשוט רגיש יותר ויודע להסביר את עצמו פחות טוב. התמלול שלכם יאפשר לו להבין רגשית מה הוא רצה ואז תצרפו לזה הסבר כיצד להתנהל להבא, תוך מתן אלטרנטיבות לכעס ולזעם. לשם דוגמה, למשל כשהוא מרביץ לאחיו שלקח לו חפץ כלשהו, במקום לצעוק ולכעוס תוכלו לומר: "אני מבינה שאתה נורא כועס כרגע. הפתרון הוא לא להרביץ אלא להגיד שזה מציק לך ולבקש משהו אחר". נתינת אלטרנטיבה התנהגותית להתנהגות הבעייתית, חשובה מאין כמוה!
אתם בשבילו – לתת לילד שלכם להרגיש שאתם בשבילו – אחרת, אתם תמצאו שילדכם "גורר" אתכם אליו דרך התנהגות שלילית. רק אם תעצרו הכול לכמה דק' מדי יום ותקדישו לו, לצרכיו, תקשיבו לסיפורים שלו ולמה שעבר עליו, אלו יאפשרו לו להרגיש שאתם נמצאים בשבילו. דבר זה יגרום לילדכם לרצות להתקרב אליכם, מה שיאפשר לו להתנהל אחרת.
שאילת שאלות – במקומות בהם אתם מזהים קשיים, תשאלו את ילדכם מה יכול לעזור לו? מה יכול להקל עליו? אם הוא יודע, זה נפלא. אם לא, תנו לו רעיונות שיאפרו לו להתארגן טוב יותר ולהתמצא במרחב הרועש והסואן שלו.
תיאום ציפיות – תיזמו שיחות לפני אירוע ולא אחריו. תאום ציפיות שלפני מעשה ולא תגובה לאחר מעשה. כאשר הנזק נעשה, התגובה שלכם ושל הסביבה תהיה קשה והילד שלכם שוב יחווה את עצמו לא מוערך, לא טוב ומפריע. לכן, תאום ציפיות ושיחות קצרות (בטרם אתם יוצאים למקום כלשהו או בטרם ילדכם נפגש עם מישהו) יכולות מאוד לסייע לו לדעת כיצד להתנהל כשהוא יחווה קושי. למידה בדיעבד קשה בהרבה מלמידה עתידית קדימה שעוסקת בבניית תסריט מנבא ויכולה, גם אם במעט, להקל על תגובה.
מיקוד – ילדים עם לקויות נדרשים להתמודד עם רעשים והפרעות ברקע כל הזמן. לכן, תהיו קצרים וממוקדים במה שאתם אומרים ומצפים מילדכם. למדו אותו להיות ממוקד בעצמו כדי לא "להתפזר".
לסיום–
האווירה במשפחה שלכם יכולה להיות שונה ולו במעט, עבור הילד שלכם ועבורכם.
מה נדרש מכם לשם כך? מעט השקעה והרבה רצון ליצור בבית אווירה אחרת.
תלמדו כיצד להעצים, לתמוך ולהתנהל מול ילדכם ומול ריבים שבין האחים. תקבלו כלים מאוד פרקטיים שיאפשרו לילד שלכם להאמין בעצמו וביכולותיו. כלים שיאפשרו לכם לתקשר אחרת בבית.
חשוב שתבינו כי השימוש בריטלין, קונצרטה ושאר כדורים כימיים אמנם יעיל ו"עושה את העבודה", אך בלישינוי מקביל שלכם ההורים, לא באמת יהיה שינוי אמיתי ביחסים ובאווירה בבית!
• • •
"ילדים חסרי כבוד"
כולנו יודעים שילדים יכולים לנהוג באופן חצוף ולא מכבד להורים, למורים ולאחרים בכלל. הם יכולים לטרוק לנו דלת בפרצוף, לגלגל מולנו את עיניהם כשאנחנו מדברים אליהם, לומר לנו שהם שונאים אותנו ואף לקלל אותנו. זה יכול להיות בגיל צעיר: "את אמא מטומטמת... אתה אבא טיפש..." וזה ממשיך לגיל בוגר יותר: "נמאס לי לשמוע אותך, צאי לי מהחדר...". ההתנהגות הזו של הילד גורמת להורים למתח, לתסכול ולכאב. חלק יאמרו לעצמם ש"הילד קצת חצוף" ולא נורא. יעבור לו. חלק יבינו כי יש פה קווים שנחצים ושזו איננה התנהגות ראויה והולמת, התנהגות שעלולה להקצין ולהסלים, ככל שהיא תתאפשר יותר.
מהו חוסר כבוד ואיך הגענו למצב הזה?
התנהגות חסרת כבוד מתחילה בחוסר הערכה לאדם השני והיא כוללת עלבונות הדדיים, השפלה ורצון להקטין את האחר. ברוב המקרים, התנהגות חצופה ולא מכבדת מתחילה, כמובן, מהפנמה של התנהלות כזו בסביבה הקרובה לילד. הילד חווה תקשורת מזלזלת, עולבת. ילד יכול לצפות בהוריו מקיימים מערכות יחסים, למשל עם סבא וסבתא או חברים ולקלוט חוסר כבוד בתקשורת הזו. ילד מקשיב וצופה במה שקורה בבית. תקשורת שאינה מכבדת מתחילה, פעמים רבות, בתקשורת כזו שמתנהלת בין ההורים. אבא מזלזל באמא. אמא מקטינה את אבא. בהמשך, אותו ילד מפנים את צורת התקשורת הזו ומתנהל כך כלפי מורים, כלפי האחים שלו וכמובן, כלפי הוריו. כשהילד קטן זו יכולה להיחשב, בטעות, התנהגות חמודה. קצת חצוף, יודע לעמוד על שלו... בהמשך מתגלה התרמית וחוסר הכבוד שהתחיל "כחמוד", מתגלה במלוא כיעורו, בכל זאת, הילדון גדל וזה כבר לא משעשע לשמוע אותו אומר ש"אמא טומטומית". כעת, ההתנהלות הסלימה והוא טורק לכם דלתות, מפנה אליכם את גבו כשאתם באמצע משפט, מקלל, לא מכבד הסכמים איתכם ועוד.
איך יוצאים מהמעגל הלא מכבד הזה?
עליכם להבין מהיכן הילד סיגל דפוסי התנהגות חסרת כבוד. עליכם לשאול את עצמכם מה הוא למד מכם? היכן אתם מתנהלים כך? כיצד מתנהלת התקשורת ביניכם ובין בני זוגכם? ביניכם לבין הילד? האם אתם צועקים עליו כשהוא לא עושה מה שביקשתם? האם אתם מפנים אליו את גבכם בעודו מדבר איתכם? האם אתם מקשיבים לו כשהוא בא לשתף אתכם במשהו או שאתם עסוקים בעניינכם? האם אתם מקללים בבית? מקטינים את בן/בת זוגכם? האם ילדכם יודע לדחות סיפוקים ולשמוע "לא"? או שאם הדברים לא נעשים כרצונו הוא זועם, משתולל ומקלל? רק אחרי שתתמודדו עם השאלות הללו, תחקרו את שורשי ההתנהגות ותשלימו עם השינוי שכדאי להנחיל, תוכלו לעבור לשלב הבא.
אז כיצד להתייחס לחוסר הכבוד שלו כלפיכם, בצורה מכבדת?
לפני הכל, זה דבר קשה מאוד. הדחף האוטומטי הוא להחזיר בחוסר כבוד כדי להחזיר לעצמך תחושת כבוד. יחד עם זאת, אם נמשיך לעשות עוד קצת מאותו הדבר, הרי לא ישתנה כלום בבית. לכן, למרות הכאב והקושי, נדרש שינוי תגובה שלכם בתוך מערכת היחסים ונדרשת הבנה שהתנהלותו נובעת ממקום של כאב. לכן -
שמרו על איפוק. אל תשלפו תגובה. חכו. חשבו. מדוע הילד התנהג בחוסר כבוד? אולי הוא נפגע מכם? אולי הוא זקוק ליותר הקשבה? תחושת ערך? התוצאה ההתנהגותית שלו שלילית אך נובעת מתחושת כאב, השפלה, זלזול וכדומה. לכן, אולי שווה לחמול עליו לפני שכועסים עליו? האם אנחנו בוחרים להתייחס רק לתוצאות התנהגותו או לקחת בחשבון גם את התחושות הכואבות שלו?
אם התקשורת בבית, עד כה, לא הייתה מכבדת ותפקידכם כהורים לחנך וללמד, אז ההסקה הלוגית שיש היא: "מה שזרעת קצרת". התנהלתם בחוסר כבוד וקיבלתם חוסר כבוד. לכן, נכון שההתנהלות כרגע מגיעה מכיוונו, אך עליכם להבין שאתם הם אלה מהם הוא למד זאת.
עליכם להתוות דרך חדשה. לעמוד על שלכם ולהפנים היטב את העובדה שאתם הסמכות בבית. ללמוד כיצד לנהל שיחה ממקום מקשיב ואמפאטי גם כשאין הסכמה לגבי תוכן השיחה, לשתף את הילד בהחלטה שקיבלתם, להיות החלטיים בגבולות שהצבתם ולשמור על כבודכם העצמי (הורה שמשתולל/מקלל/מזלזל וכו', מאבד כבוד זה) ועל כבוד לאחר.
לסיום
מערכת היחסים ביניכם היא הדבר החשוב ביותר. זה הנכס היקר ביותר שלכם, גם אם כיום קשה לכם להתבונן על ההורות שלכם בהיבט הזה. לכן, כיוון שזהו הנכס היקר ביותר, כדאי להשביח אותו.
הכניסו לבית יחס מכבד, הקשבה ושיתוף. צרו אינטימיות מחודשת עם האהובים עליכם וותרו על עלבונות, זלזול והשפלה ביחסים.
כשהילד צעיר – קל לייצר שינוי בתפיסה ובמערכת היחסים. בגיל מאוחר – קשה יותר כיוון שהתבססה כבר מערכת יחסים מסוג מסוים.
קחו אחריות על היחסים בבית וחשבו עליהם. במידת הצורך, חשבו מסלול מחדש.
• • •
"גשר לקשר: הורים וילדים בגיל ההתבגרות"
"בשנייה שנוי נכנסת הביתה, הבית מתהפך. אנחנו יכולים לחייך, לצחוק או פשוט לא לעשות כלום ואיך שהיא נכנסת הביתה, מתחילה סערה. היא מכניסה איתה אי שקט שממש משפיע על כולנו ומכניס את כולנו למתח. היא כועסת, עצבנית, מזלזלת. כל ניסיון לשיחה איתה מסתיים בזה שהיא אומרת לי - את חופרת לי ומיד אח"כ מגיעה טריקת דלת... מאוד קשה לנו להיות איתה וליהנות איתה. אנחנו צועקים, מענישים, מאיימים... וכלום לא עוזר. נמאס לנו!".
מיכל ודן (בני 43, עם 3 ילדים: נוי בת 14 וזוג תאומים בני 9), הגיעו אליי בעקבות לחץ ומתח שכל הבית חווה וביקשו ממני בקשה מאוד לגיטימית ובסיסית: "שרק יהיה שקט ונעים בבית ... שיפסיק הלחץ".
כבר מניצני הגיל הבלתי רגיל הזה (סביב גיל 10), תוכלו לשים לב לשינויים שעובר ילדכם: פיזית, רגשית וקוגניטיבית כאשר אלו באים לידי ביטוי גם בשינוי התנהגותו כלפיכם. הורים רבים מתקשים לעכל ולהכיל את השינויים הללו, אך תדעו שכשהשינויים האלו קיימים - הילד שלכם עובר תהליך טבעי ונורמאלי בדרכו להיות אדם בוגר.
לא כל המתבגרים חווים שינויים דרסטיים ומתנהגים בקיצוניות בתקופה זו ולא בכל בית ישנם קשיים בולטים בגיל ההתבגרות. יחד עם זאת, כשיש מאבקי כוח, צעקות, ריבים ותחושה של מתח, כעס וייאוש ואתם אינכם מצליחים לייצר תקשורת טובה עם ילדכם, רצוי שתלמדו כיצד לעשות זאת וגם כיצד להימנע או איך לצאת מקונפליקטים. ישנן הרבה טעויות נפוצות של הורים בתוך הקשר עם המתבגר שלהם.
להלן 5 טעויות נפוצות (ויש עוד הרבה) ואת האלטרנטיבות שיעזרו לשמור על הקשר ויאפשרו אווירה טובה יותר בבית -
להסיר את "חליפת האיומים" - איום נולד מחוסר בתחושת כוח וסמכות. כשאתם מאיימים, אתם מתפללים שמישהו בצד השני יפחד וכך, תקבלו מה שרציתם. הבעיה מתחילה כשבצד השני עומד נער אמיץ, שאינו מפחד כיוון שהוא יודע שמה שתגידו הוא לא מה שתבצעו בפועל. כיוון שכוח מביא כוח, כשאתם מאיימים, קורים לרוב שני דברים: או שהילד שלכם מרגיש מושפל כי איימתם עליו וכעת הוא יעשה הכל כדי להכאיב לכם קצת בחזרה וכך, הכוח/האיום שהפעלתם עליו חוזר אליכם כמו בומרנג. או שהילד שלכם יזלזל בכוחכם כי האיום שלכם לא מזיז לו. בכל מקרה, הפסדתם! לכן - אל תאיימו. תלמדו להביע את עצמכם ואת רצונותיכם בדרך שאינה כוחנית אלא משתפת ומאפשרת יחסים טובים, תוך העברת האחריות לנער. נדרשת שפה אחרת בבית שתעביר לילדכם את ההבנה שהאחריות לחייו ולבחירות שהוא לוקח על עצמו, היא רק שלו!
סילוק רגשות האשם - טוב, את רגשות האשם אנחנו סוחבים על הגב עוד מפולנייה (פולנייה כמצב נפשי ולא כמיקום גיאוגרפי). השאלה היא, האם יש בהם עוד טעם ותועלת. רגשות האשם נועדו לספק תחושת רווחה אישית לרגע. תחושה שאתם בסדר. עם זאת, כשרגשות אשם מפעילים ומניעים אותנו, הילד שלנו קולט זאת היטב והדרך שבה הוא יתנהל מולנו כדי שנרגיש אשמה, הופכת להיות אצלו התנהגות מטרתית. מניפולציה. וכך, הבור של הדרישות והמניפולציות שלו ורגשות האשמה שלך, רק הולך, גדל ומתמלא. סעיף זה רלוונטי מול ילד בכל גיל אך הוא מתעצם מאוד מול ילד בגיל ההתבגרות. לכן - נדרשת עבודה עצמית כדי לחדול מברירת המחדל של להרגיש אשמה. האשמה מייצרת יחסים של תועלת וניצול ולא יחסי הדדיות של קרבה, עזרה, נתינה, הבנה וכבוד הדדי שהם בסיס למערכת יחסים טובה.
הוא לא נגדי -כשילדכם בגיל ההתבגרות, נדרשת מכם יותר הבנה והכלה מתמיד. לפעמים הקשיים שהנער הפרטי שלכם חווה, מאוד מתסכלים אותו, מעציבים אותו וגורמים לו להרגיש רע. כיוון שזהו גיל שגם כך הכל מוקצן בו, גם מצבי הרוח מוקצנים והחוויה הכללית היא של המון קושי, על סף תחושות דיכאון. כשילדכם במצב כזה, הוא יכול לזרוק לעברכם מילה לא יפה ו/או לעקוץ אתכם בצורה כזו או אחרת. הורה שקשה לו להבין את מה שעובר בנפשו של ילדו, יתקשה להכיל את הפגיעה ויחוש תחושה של עלבון, זלזול והשפלה ועל מנת להתגונן ולהרגיש פחות כאב, אותו הורה ינהג בחריפות כלפי הילד (עונש, צרחות בחזרה וכו') ויפגע בסופו של דבר, ביחסים. לכן - צאו מתוך נקודת הנחה בסיסית שילדכם אינו נגדכם ולא מעוניין שתרגישו רע. הוא חווה קושי אמיתי ורע לו נורא. אם תחמלו אותו ואת הכאב שלו והתגובה שלכם תהיה עניינית (לומר לו למשל: "הדיבור הזה פוגע בי...", "אני לא יכול לדבר איתך כשאתה כך מולי..." וכו'), אתם תצליחו להעביר לו מסר בלי לגרום לו להרגיש רע יותר, וזה יאפשר לשמור על היחסים.
לצעוק חזק שיפסיק לצעוק -כן, כמו המשפט המבלבל הזה, זו גם האווירה. בלבול וחוסר סדר. כי אם אתם צועקים, למה שהוא ידבר בשקט? ואם אתם לא משתפים ומספרים על עצמכם, למה שהוא יעשה זאת? יחסים לא לומדים בתיאוריה. יחסים לומדים דרך פרקטיקה. מה שהוא רואה, זה מה שיהיה! לכן - תהיו מי שאתם רוצים שהוא יהיה.
- רוצים רוגע? תהיו רגועים מולו.
- רוצים שקט? אל תצעקו עליו.
- רוצים להכיר את עולמו? ספרו לו על עולמכם כיום ועל מי שאתם הייתם בגיל ההתבגרות.
- רוצים שיקשיב לכם? תקשיבו גם לו (עם האוזניים, עם הלב ועם העיניים)
5. תיאום ציפיות -מאוד חשוב להבין שהילד שלכם נמצא בפאזה אחרת. הוא כבר אינו ילד שלוקחים, מביאים, מלבישים, מחליטים עבורו. הוא נער מתבגר, אדם בפני עצמו ורוצה שתתייחסו אליו באופן ראוי ומכבד.
לכן - חוקים חדשים ודברים שאתם רוצים שיהיו, לא אמורים לבוא אליו בהנחתה. דברו איתו על מה שהניע אתכם להחליט, במה אתם מאמינים ומה עומד להיות. תדעו שבמקום בו יש תיאומי ציפיות, נמנעים מקונפליקטים.
לסיום -
כדאי שתשימו לב ותהיו ערים לשינויי "מזג האוויר" אצלכם בבית. אם הבית שלכם הפך ל"שדה קרב" ולמקום פחות נעים ופחות שמח, אין סיבה שתמשיכו לחיות כך!
כאשר הויכוחים גוזלים חלק ניכר מזמן התקשורת שלכם, מתישים אתכם וגורמים לכם עצב ותסכול עד לכדי מצב של ריחוק ממשי, זו בעיה שדורשת התייחסות דחופה מצדכם (כמו בדוגמה מתחילת המאמר, של הזוג מיכל ודן).
יחסים טובים ויציבים נדרשים לשם התפתחות תקינה. לכן, תמרור אזהרה עבורכם הוא טיב ואיכות היחסים והקשר.
הדבר החשוב ביותר הוא להישאר עם הילד שלכם בקשר. הקשר הזה הוא גשר לעולמו המורכב כל כך בגיל ההתבגרות והוא מה שיעשה את כל ההבדל עבור ילדכם, עבורכם ובעיקר עבור היחסים שלכם והאווירה בבית.
משפחות בהן יש תקשורת ויחסים טובים ומאפשרים, יוכלו לעבור בשקט יחסי את התקופה הזו.
מאמרים בנושא הדרכת הורים
"זוגיות בודדת"
ברוב המקרים, כשאנחנו חושבים על המילה "בדידות", אנחנו מדמיינים בדידות במובן הפיזי שלה. שני אנשים שאינם קרובים פיזית האחד לשני. בפועל, את הקושי הכי גדול של חוויית הבדידות אנחנו חווים כשאנחנו קרובים פיזית לבן זוגנו אך רחוקים ממנו מבחינה מנטאלית, רגשית ונפשית. חוויית הבדידות הזו היא חוויה קשה מאוד, בייחוד כשכל מה שאנחנו רוצים זה לחוש קירבה, חום ואהבה. כמו שהרגשנו פעם.
מהי בדידות
בדידות היא תחושה סובייקטיבית. כאשר קיים פער בין התפיסה שלנו את הקשר הזוגי לבין האופן בו אנו חווים אותו, נולדת חוויית בדידות. בדידות נולדת גם מתוך היעדר מיומנויות בתקשורת איכותית ומכבדת. אדם שמרגיש בדידות בתוך הקשר, יתלונן לרוב על כך שהוא לא מרגיש שמבינים אותו, לא מקשיבים לו, מה שהוא רוצה פחות משנה, אין תחושה של שותף וחבר ועוד. להלן כמה ציטוטים שמביאים חוויה זו במדויק, ממקור ראשון: זוגות שהגיעו אליי וחוו בדידות בזוגיות שלהם -טליה וזיו הגיעו אליי בספטמבר האחרון, ממש לפני ראש השנה. עבורם, השנה נפתחה עם החלטה לעשות כל שביכולתם להחזיר אינטימיות ליחסיםקשר, קרבה, חום ואהבה. אחרת, עמדה פרידה על הפרק. מבחינתם, טיפול בזוגיות היה בברירת להיות או לחדול. והם מאוד רצו להיות, רק שכחו איך וחוו בדידות בקשר הזוגי. נמאס להם לכאוב והם בקשו עזרה.
"היא לא מקשיבה לי. חודשים אני מבקש ממנה שנשב ונדבר על ההוצאות וההכנסות שלנו והיא בורחת ממני כל פעם שעולה הנושא".
"הוא לא מבין אותי. אני רוצה שיקשיב לי והוא ישר עונה לי מה עליי לעשות. לא ביקשתי ממנו ייעוץ. אני מרגישה לבד".
"אין לי שותף. הוא מגיע הביתה מתי שבא לו. הוא יכול לומר שיגיע ב 18:00 ולא יופיע לפני 20:00. הכל עליי".
"אני לא מורגשת. אני יכולה לבכות, להיות עצובה וכואבת וכלום לא יחדור אליו. הוא יכול ימים לא לשאול אותי מה עובר עליי".
"אני כמו עציץ בבית. היא לא מתייעצת איתי על כלום. קונה לבד, מחליטה לבד. אין לי SAY".
"אני מרגישה לבד. חד הורית. אני לא זוכרת פעם אחת שהוא הגיע איתי למסיבה בגן או לאסיפה בביה"ס. לא ייתכן שכל פעם יצוץ משהו חשוב יותר".
כאבי גדילה
זוגיות, קצת כמו עץ, מתחילה בקטן ואמורה לגדול, להתעבות, לתפוס גוונים שונים, איכויות שונות, להצמיח ענפים חדשים מהגזע הרחב והאיתן שלה.גדילה זו מלווה (תמיד !!!) בכאבים. כאבי גדילה. עם השנים אנחנו משתנים ועלינו ללמוד בכל פעם מחדש להתאים עצמנו למציאות המשתנה ולבן הזוג, שבמקביל לנו, גם הוא עובר תהליכי התפתחות ושינוי. זוהי המהות של זוגיות מיטבית. להבין שאנחנו נעים למעלה יחד. לא תמיד יהיה סנכרון בינינו בשלבי העלייה, אבל אם נעצור, נחכה, נסייע ונתמוך, יחד נגיע למטרה שלנו. לא אחד על חשבון האחר או אחד נגד האחר, מה שיגרום ליחסים של כפייה, ביקורת, עוינות, ניכור ואף ענישת בן הזוג כשהוא לא מתנהג בהתאם לציפייה שלכם, אלא יחד.
הרעיון הוא לזהות שמשהו מתחולל, בכם או בבן זוגכם. שאתם כבר לא מתבוננים יחד על המציאות אלה מנסים לשנות אותה, בהתאם לצורך האישי שלכם.
איך לעזאזל, הגענו למצב של זוגיות בודדת?
מה שמקלקל את הזוגיות, ברוב המקרים, זו השחיקה במשאבים הזוגיים, למשל: מיעוט השקעה במקביל לעומס יתר מביא לאי יכולת לתחזק ולשמר מערכת יחסים אינטימית טובה, קשר חסר מבחינה אינטימית נפשית שעלול להביא בהמשך, לריחוק מאינטימיות פיזית. לרוב, מציאויות אלו יולידו דינאמיקה של נדנדה בקשר. פעם זה רוצה ורודף ופעם האחר. אין סנכרון. הנדנדה חורקת.
זהירות, מדרון תלול לפניך!
ישנן נקודות בדרך שקל לזהות בהן שאתם מגיעים לאזור מסוכן. להלן כמה תמרורי סכנה:
היעדר שיתוף - לוחץ לך משהו על הנשמה ואת לא חושבת על בן זוגך כאופציה לשיתוף ולאוזן קשבת ופונה למישהו אחר. אתה מבקש לדבר על מה שמטריד אותך ואף פעם אין לה זמן בשבילך. תמיד יצוץ משהו קודם.
היעדר שותף - את מרגישה לבד. קל יותר לעשות לבד מלבקש ממנו לקחת חלק. מפריע לך נושא מסוים. אתה מנסה לבקש עזרה כי הנטל גדול מדיי על כתפייך ואין מי שיעזור לך לסחוב את המשא.
פגיעה בערך – אתם מבקשים לדבר ונתקלים במשפטים מרסקים כמו: "תפסיקי להיות קטנונית...", "את כל פעם גוררת אותנו לריב", "אתה חסר אחריות". מצמצמים ומקטינים אתכם במקום להקשיב.
אז מה עושים?
תתרחקו כדי להתקרב – דמיינו שאתם בגלריית אומנות. כדי לראות היטב את כל התמונה, עליכם להתרחק. אחרת, תתמקדו רק בפיסת ציור ותאבדו את כל היופי הכללי. הדברים נראים אחרת מרחוק. לכן, על מנת ליצור קשר משמעותי ולחזור לקרבה ואינטימיות, תצעדו צעד אחד אחורה ותביטו על סך בן זוגכם. לא רק על הנקודה המכוערת שלו. מי הוא בכללי? מה נהדר בו שכבר הספקתם לש
מגייסים איפוק ושליטה עצמית - כזו שתמנע מכם לשלוט בבני זוגכם. הרבה פעמים, הדחף הראשוני הוא לשלוט, להחליט מה לומר ולעשות. לקבוע. לצאת מהנחה שככה זה בסדר. ההבנה שאין לנו זכות להחליט לבד מה בסדר בתוך הזוגיות, היא תובנה חשובה ביותר שרק כשמבינים אותה, אפשר להתחיל לייצר שוב את הביחד, אחרת, נשארים בהתנצחות, מאבקים, כעס וכאב והבסיס להבנה זו מתחילה בגיוס שליטה עצמית ואיפוק.
לוקחים אחריות אישית – מתבוננים קצת לבפנים שאצלכם. במקום לחפש במה בן זוגכם לא בסדר, חפשו מה אתם יכולים לעשות אחרת. בוודאות של 100% - אם תחפשו אצלכם, תמצאו גם בכם נקודות חולשה שערערו את הזוגיות.
לסיום -
למרות שיש בכל מערכת יחסים עליות ומורדות, זוגות שבאמת רוצים ומוכנים להתחייב לזוגיות (ואני לא מדברת על מקרים קשים כמו: מעילה קשה באמון. נושאים כאלו דורשים עבודה שונה לגמרי), לומדים איך לנהל את התקשורת ביניהם, מה להביא לקשר ומה להוריד ממנו. לומדים להסתכל על סך הדברים, לומדים להימנע משיפוט וביקורת, לומדים שפה אחרת: מכבדת, מאפשרת, מעצימה.
אם אין ביניכם תקשורת מכבדת ואתם לא יודעים כיצד להתחיל לגשר על הפערים ביניכם, גייסו עזרה. עזרה תאפשר לכם להבין מה מקור הקונפליקטים, תעזור לכם לשפר מיומנויות בתקשורת ביניכם ובהבנת הגורמים למריבות ולהתרחקות. עזרה, במידה ויש בה צורך, כדאי לקבל כמה שיותר מהר ויפה שעה אחת קודם.
בסופו של דבר, מדובר בדבר הכי חשוב שלכם. המשפחה שלכם!
• • •
"כאן (לא) גרים בכיף"
שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב...
שינויי מזג האוויר בבית הם תולדה של שינויי התנהגות שלנו. תפיסות שלנו שמשתנות, שינוי במיקוד שלנו. אלו גורמים לנו להבין דברים אחרת ולהגיב בהתאם. פעמים רבות אנחנו מפרשים את מה שבן זוגנו אומר לנו כדרישה ולא כבקשה ואנחנו מתנגדים. כשאנחנו חושבים שהוא נגדנו (ולא מצליחים לראות שהוא לא נגדנו אלא בעדו ואלו שני דברים מאוד (!!!) שונים שמולידים התנהגות אחרת לגמרי מצידנו) – נוצרים אצלנו רגשות שליליים של כעס ועצבים ולרוב נולדת רתיעה חזקה שמביאה לפיצוצים או להימנעויות וניתוקים.
זהירות! מלכודת לפניך!
הטרגדיה היא, שבכל פעם שנולד משבר, הוא לגמרי היה צפוי מראש. כדי לפשט את הדברים, תדמיינו שאתם יוצאים לטיול ומקבלים מפה. על המפה ישנם סימנים שעוזרים להתמצאות בשטח, למשל: סימן של ישוב, צומת דרכים, חיצים מכוונים וגם נקודות מסוכנות. אני אזהיר אתכם במיוחד מנקודה על המפה שמסומנת בסימון מסוים ואגיד לכם שזו מלכודת שברגע שתדרכו עליה, תפלו לתהום. מה הסיכוי שתמשיכו ללכת בלי להסתכל היטב על המפה? מה הסיכוי שתראו את הסימון המפורש ותדרכו במקום בו הוא נמצא? אפס!!! כי אתם לא תרצו ליפול למלכודת. אבל בזוגיות, איזה כיף!!! יש מלכודת, אנחנו יודעים שמדובר במלכודת... אז יאללה, בואו נקפוץ לתוכה... ניפול יחד לתהום. בכיף...
להבין כיצד המערכת הזו עובדת ולבחור כיצד לנהל אותה -
הזוגיות מורכבת, לפני הכל, משני "אני". לכל אחד מכם יש מאפיינים מסוימים והוא מבסס את האהבה שלו על פי תפיסה מסוימת (שפעמים רבות היא שחזור של מה שראינו בבית בילדותנו). כדי להתחיל שינוי, עליכם להבין קודם מה קורה ואיך התפיסה שלכם את אהבה משפיעה על החיים הזוגיים שלכם. אז הנה שלושת השלבים. נסו למקם עצמכם בתוכם:
"אני, עצמי ואנוכי": סיפור אהבה – זוהי תפיסה שבה תקועים הרבה אנשים שלוקחים בחשבון, קודם כל, את עצמם. אהבה כזו תתבסס על "אני" ורק אחר כך יגיע "אתה". זוגיות כזו תתבסס על הרבה מניפולציות: תעשה לי ואז אעשה לך. מה אתה עושה למעני? וכו'. הזוגיות הזו תלווה בהרבה פנקסנות, בביקורת ובשיפוט כיוון שאם אתה לא עושה מה שאני רוצה שיהיה – אתה לא בסדר!! בזוגיות הזו, הרדיפה אחרי הצרכים של עצמכם יולידו משבר אחרי משבר כיוון שהשני ירגיש בסוף שהוא לא חשוב, שאתם לא "סופרים" אותו וכך יתחיל לו ריחוק.
אהבה על תנאי – תפיסה זו תאופיין בכך שאדם לא יבצע "מהלך" בזוגיות בלי שבן זוגו יראה את הקלפים שלו. זוגות שזו תפיסתם לא "יסתכנו" בלאהוב בלי לקבל חזרה אהבה. זאת אומרת, אני אוהב אותך ואעשה למענך רק אם תתנהג/תעשה כך או אחרת. כשזוגות נמצאים בזוגיות כזו, הם ימצאו עצמם מהר מאוד חיים בשותפות טכנית. כמו שותפות לדירה או שותפות עסקית.
זו פשוט אהבה – תפיסה זו תאופיין בכך שתהיה שמירה אמיתית על גחלת האהבה. יש מיקוד בזוגיות, יש רצון לשמור עליה קיימת, יש מודעות לטובתה. יש ישות שלישית מעבר לכל אחד מבני הזוג, וזו הזוגיות. וכל כך חשוב לטפח אותה. לא פחות מהטיפוח שלכם את גופכם, בריאותכם, כושרכם הגופני ומערכות יחסים (עם חברים/חברות וכו'). זוגות שבוחרים לתפוס כך את הזוגיות שלהם, מצליחים לשמר את האהבה, המשיכה, האינטימיות. זוגיות כזו מתבססת על הרצון לעשות למען האחר, לגרום שלאחר יהיה טוב ושקט. וכל זאת "רק" בגלל שאני אוהב אותך. הנוסחה פשוטה: את כל מה שאתם מבקשים לקבל מבן הזוג – תדאגו לתת לו קודם!
אני כמעט מסוגלת לשמוע את כל הציניקנים אומרים לי שאני הוזה, שאין כזה דבר אחרי 5, 10, 20 שנות נישואין לאהוב ככה.... אז לכל אלו אני רוצה לומר רק דבר אחד: יש כזה דבר. הוא קורה כמו קסם ברגע שאתם עושים למען בן זוגכם במקום לחפש אותו בפינה. זה קורה כשאתם תזנחו את פנקס החשבונות, את הלגלוג, את הטינה ואת האגו ותהיו עסוקים בלתת. ולא – כנראה בן זוגכם "הנצלן" (ככה נראית תגובה של זוגות שתופסים את האהבה כדבר על תנאי) לא ינצל אתכם אם תתנו. הוא ירגיש מעולה ואנשים שמרגישים שהם נחשבים ונספרים – רוצים להעניק חזרה!!
זמן תרבות -
אני רוצה להביא כאן קטע מתוך ספרו של יואב בלום: "מצרפי המקרים", שמסביר בפשטות נדירה על אהבה, השקעה בזוגיות ועל כמה זה תלוי אך ורק ברצון שלנו שיהיה אחרת -
"אהבה, אני חושב, היא רגש שמאוד קשה לכמת אותו. מאוד קשה למדוד. אנחנו מרגישים אותו לעיתים כל כך נדירות ואנחנו נסחפים לתוכו בצורה כל כך טוטאלית שאנחנו אף פעם לא מצליחים באמת להגדיר לעצמנו עד כמה אנחנו רוצים וצריכים ואוהבים משהו. וזה בסדר, יש דברים בעולם שלא אמורים להימדד. געגוע, לעומת זאת, הוא רגש ברור הרבה יותר. לפי מידת הגעגוע אנחנו יכולים לדעת עד כמה אהבנו את מי שנעלם לנו. אתה בר מזל, מיכאל. אתה חווה געגוע כשעוד יש לך סיכוי להחזיר לעצמך את האהבה. רוב האנשים מגיעים לגעגוע רק כשמאוחר מידי. ואתה, אתה יכול להסתכל מעמקי הבור שאתה נמצא בו עכשיו ולהבין כמה גבוה תוכל להגיע אם רק תיתן לעצמך סיכוי. כל זמן שהאהבה לא מתה, מיכאל, אתה יכול לגלות מחדש איך לאהוב ולהיות נאהב. "מאוחר מידי" זה ביטוי שקשור לאירועים מסוג אחר. בשביל רוב האנשים זו רק הוכחה, הוכחה מאוחרת מידי, שהם אהבו באמת. אתה יכול לרתום את זה. בהחלט לא מאוחר מידי בשבילכם, מיכאל".
לסיום-
עד מתי אתם רוצים להרגיש רע? להרגיש בודדים בתוך הבית שלכם? להתלונן על בן זוגכם ועל כמה הוא לא בסדר? עוד כמה זמן תעשו את אותו הדבר?
במערכות יחסים, כל כך קל להרגיש רע וכל כך קשה להרגיש טוב. ואני בטוחה שאתם רוצים שיהיה טוב. להרגיש טוב. אני גם משוכנעת שאתם מבקשים שלילדים שלכם יהיה מודל זוגי ראוי של כבוד, אהבה ותקשורת טובה.
ביום שבו תתחילו להבין שיש לכם אחריות על המצב הזה שבו אתם נמצאים ותשימו בראש סדר העדיפויות את הזוגיות שלכם ולא אתכם כבודדים – הסיכוי שיהיה טוב ואפילו ממש טוב, מאוד יגבר.
וכמו כמעט כל דבר אחר, גם ההחלטה הזו תלויה רק בכם!